יצא לכם פעם לחשוב על הסיבות מדוע מרבית האוכלוסיה מגדירה את עצמה כ"לא מאושרת"?
מחקרים מוכיחים שלא די ברוב הגורף, אלא גם חלק ניכר מהאנשים שהגדירו עצמם מאושרים, טרחו לציין לא מעט טענות וחוסרים בחייהם.
אז נכון, אושר הוא מושג נרחב, הוא אינדיבידואלי וסובייקטיבי אך יחד עם זאת אושר ברמות הגבוהות ביותר, הוא מנת חלקים של מתי מעט.
הניסוי הארוך ביותר בעולם שנמשך כבר למעלה מ-70 שנה בארצות הברית ובודק מהו אושר, הוליד בינתיים מסקנה אחת מעניינת: אושר הוא פועל יוצא של התנהלות אפקטיבית במערכות היחסים בחיינו. ברמת הפשט – אין פה חידוש מהפכני. "לא טוב היות האדם לבדו" את זאת אנחנו יודעים מאז ומעולם. אז מצד אחד ניתן לומר ובצדק, כי בעולם המקוטב בו אנו חיים, עולם המוקיע את השונה, עולם שרווי בחוסר בטחון שמוביל לתחושות של קנאה אל האחר או אל מצב שבו הצלחת האחר משקפת את כישלוננו אנו, ניתן להבין מדוע בהעדר מערכות יחסיות מעצימות, אחוז המאושרים, נמוך, אך אני רוצה דווקא לגעת בצד השני של מערכות היחסים – לא באחר אלא בנו ולומר – כיצד ננהל מערכות יחסים אפקטיביות עבורנו כאשר אנחנו לא מכירים את עצמנו? יתרה מזאת, אם אני לא מכיר את עצמי, איך אדע מהי הדרך להפוך אותי למאושר?
ד"ר ג'ו דיספנזה כותב בספרו "לשבור את ההרגל להיות עצמכם" שרוב האנשים מנהלים את חייהם דרך שתי יישויות עצמאיות: 1. איך שהסביבה רואה אותי 2. איך שאני רואה את עצמי.
הפער בין שתי היישויות הללו הולך וגדל במרוצת הזמן. לדוגמא, אדם רגיש ופגיע, יעדיף לייצר חזות קשוחה וחזקה כלפי חוץ, הורים חרדתיים יעדיפו להקרין החוצה עוצמה ועמידות בפני ילדיהם. ההתנהגויות הללו שהחלו כסוג של העמדת פנים למען מטרת על מסויימת, מאבדות מהאפקטיביות שלהן כאשר הפעולות הופכות להרגל. ההרגל משמעו שאנו מנהלים חיים בהתאם לדרך בה אנו חושבים שהסביבה צריכה לראות אותנו ולא בהתאם למבנה האישותי שלנו.
חלק ניכר ממבנה ה"אני" הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו נוצר כבר בגילאים 0-7 על ידי הטבעות של גורמי סמכות, אירועים עוצמתיים וחוויות. ל"אני האמיתי" שלנו יש צרכים ייחודים אותם האדם נדרש למלא כדי לייצר הלימה בין חייו לבין אישיותו. כאשר אנו מנהלים את חיינו בדרך בה אנו חושבים שהסביבה צריכה לראות אותנו, הלוא אנו זונחים את מבנה האישיות שלנו, את רצונותיו, צרכיו ושאיפותיו ומתחילים למלא צרכים של דמות אחרת לחלוטין.
מכללת Insight ללימודי NLP